עד כה נתגלו כמאה ושלושים בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל, המתוארכים לתקופות שמן המאה הראשונה לספירה ועד ימי הביניים. גילויים ארכאולוגיים חשפו קיומם של בתי כנסת בארץ עוד בתקופת הבית השני.

בבתי הכנסת העתיקים אותרו במקרים רבים רצפות פסיפס מפוארות, כתובות הקדשה בעברית, בארמית וביוונית, וכן עיטורי סמלים יהודיים, כגון מנורת שבעת הקנים, שופר, מחתה וארבעת המינים.

בתי הכנסת העתיקים אותרו ברובם באזור הגליל והגולן, שהיווה מרכז היישוב היהודי בארץ בתקופת המשנה והתלמוד, אך בתי כנסת לא מעטים אותרו גם באזור דרום הר חברון ובאזור יריחו.

​לכל טיפוס יש את המאפיינים המיוחדים לו. כך למשל בטיפוס הקדום היו שלושה פתחים לכיוון ירושלים, חזית מפוארת בנויה אבני גזית מסותתות, ועמודים בצורת ח'. בטיפוס הקדום לא היה מקום קבוע לארון הקודש, וספר התורה הונח בארון שהובא מחדר צדדי בעת קריאת התורה. מאפייני הטיפוס המאוחר היו בעיקר רצפות פסיפס מפוארות ובתוכם עיטורים של מנורות, גלגל המזלות וכתובות הקדשה. מבני בתי הכנסת של הטיפוס המאוחר בנויים בצורת בזיליקה, שמחלקת את בית הכנסת לשלושה חלקים, בחזית בית הכנסת ישנו אפסיס - גומחה לארון הקודש.